הסיפור שלי כצלם רחוב מתחיל בגיל מאוד רך.
תמיד הסתובבתי עם מצלמה, צילמתי כמעט כל מה שיכולתי. זו בעצם ההתחלה של הקריירה של כל צלם, אבל שלי הייתה אחרת.
הייתה לי יכולת ייחודית שגיליתי כשהייתי צעיר יותר: יכולתי לזכור בקלות פרצופים של אנשים שונים כשהם חולפים על פני ברחוב ותמיד נהגתי לתהות אילו סיפורים מסתתרים מתחת למסכות שהם עוטים על החברה.
אז בגיל 6 התחלתי ללכוד את הרגעים האלה ולנתח את הפנים שלהם מאחורי הפריימים. מאז אני מנסה לחשוף את הסודות שלהם.
העניין בצילום הרחוב שלי הוא שזה לא דורש תהליך יצירתי. זוהי לכידה של אנשים במצבם הגולמי והטבעי. הירי שלי הוא דרך החיים שלי. אנשים רבים שואלים אותי למה העבודה שלי היא ייחודית, אבל אני לא יכול לענות עליהן. העבודה שלי אינה ייחודית; הנושאים שלי הם.
בני אדם הם כל כך מעניינים ואני מנסה ללכוד את ההבדלים ביניהם באמצעות זוויות שונות בימים שונים.
הם קובעים בסופו של דבר איך אנשים יראו את התמונות שלי, ובכך, הייתי אומר, טמונה האיכות הייחודית באמנות צילום הרחוב: פשוט אנשים רגילים שעושים את מה שהם צריכים לעשות על בסיס קבוע.
אנדרו קובורן
שאלת השקפה או השקפות בעניין – אייל קופמן
כשקופמן מסיר צבע מצילומי הרחוב שלו, הוא מעניק לצופיו חוויה של ניקוי. הסחות דעת, התניה והפרעות מושלכים, מוחלפים בשחור, לבן ואפור, פלטה דלה לכאורה אך בה בעת עשירה ומעשירה.
פניו של עובר אורח אקראי, מעיד על אמן הרחוב אנדרו קובורן, יזכר לנצח - הביטוי האקראי או המכוון שלהם מתלכד עם האמן הצופה
מערך הפנים וההבעות זה נפרם מול הצופה, שבתורו מוסיף השקפה אישית מסקרנת ואולי אקראית.
התצוגה הוא הכל, בו זמנית חושפת ומסתירה נרטיב. השקפה היא סובייקטיבית לנצח. מה שאתה רואה הוא לא בהכרח מה שאני רואה; מה שהצלם שמסתער על העדשה רואה לא בהכרח משותף לצופה.
זה לא בהכרח מה שהאובייקט רצה להביע בכוונה או שלא בכוונה כאשר פניו נלכדו ברגע חולף אחד, נקי מ צבעים מפתים ומסיחים. הנוף הוא בעיני המתבונן, והופך חפצים ויצירות אמנות למיקרוקוסמוס משלהם. קובורן אומר שפנים של עובר אורח אקראי נשארות חרוטות במוחו לנצח. האדם והבעת פניו הם מסכה מסתירה. קובורן מסיר כל צבע מיצירותיו ואיתו את ההמולה של ההמונים, מציג את האובייקט דרך אורות וצללים, שחור ולבן, דרך מבט ייחודי ומכוון. בכך הוא חושף את סודות החפץ. כל פנים טומן בחובו סוד, כל אדם הוא ייחודי.
"העבודות שלי אינן ייחודיות", הוא טוען, "אבל האנשים שאני לוכד הם." "מאז שהייתי ילדה התבוננתי באנשים", מספר קופמן. "זיהיתי את הצורך שלי לספר את הסיפורים שלהם באמצעות צילומים בגיל צעיר... כל אדם מספר סיפור", ממשיכה אמן הרחוב, "אני רואה את עצמי כמי שמוטלת על עצמי את התפקיד לשתף את הסיפור הזה עם העולם".
מבחר התמונות המובלעות בפניו של האדם מספר לא רק את סיפורו של אותו אדם כחלק מקשר אנושי רב פנים, אלא גם מערכת יחסים, דיאלוג בהסכמה בין אובייקט לאמן, מעשה של נתינה וקבלה, שיח פוליפוני נטול מילים. השיחה היא דרך השקפות, ביטויים, והחסר (צבע) הוא עדות לקיים (צבע). כל דיוקן הוא ייחודי, תוך שימוש באמצעים מינימליים וללא צבע. ללא כל סיוע מצליח האמן לספר סיפור מפתיע ועשיר. הוא עושה זאת בהצלחה באמצעות העין החדה שלו לפרטים, באמצעות בחירה קפדנית של זוויות, מיקוד, דגש על אור וצל, הצרה וחשיפה, התרחבות ומזעור. בכוח האמצעים הללו הוא מביא לידי ביטוי רב מימדי שפע חושי. זוהי סינתזה מעין, שכן האמן יוצר יצירות משדרות ריחות, צלילים, צבעים ושפע של רגשות, החל מפליאה ועד צער, מכמיהה לשמחה, עצב, חיבה, קשר, ניכור, בדידות ותנועה.
קופמן מצלם בני אדם, פרצופים, לוכד בהצלחה את היופי האנושי מבלי לחפש את היופי האופנתי או המסורתי שמצופים בדרך כלל על ידי חוגים חברתיים הגמוניים. יופי הוא הפעולה של להתבונן באדם, כל אחד, ולראות את התכונות הייחודיות שלו.
האמן מוצא את היופי בחושך כמו גם באור – יופיה של האנושות וההבנה השחרית שבני אדם הם רב-פנים, גם צופים ונושאים תצפית.
הדימוי האנושי המתואר בסדרת הצילומים האינסופית הזו הוא רגע אחד קפוא בזמן, נבחן ו לנצח המעוגן דרך נקודת מבט אחת של הצופה המתבונן בפנים וחודר אליהם. יחד הם יוצרים שרשרת אנושית אקספרסיבית המספרת את סיפורו של אדם והיקום שלו הכל באמצעות יצירותיו של אמן שמפסל בצילום.